ושוב יש משהו באוויר. ושוב השמש מתעוררת מאוחר יותר והקרניים שלה מלטפות מבעד לערימות מאווררות של עננים. ושוב אלול. ושוב אני מתגעגעת.

מתגעגעת לימים ההם, שהיו רק לפני שנה, כשעוד זכיתי לקום בבוקר להעיר את התינוק שלי, ללימודים בישיבה. אז רק לשם הבהרה-
התינוק שלי בן 17, וכבר בישיבה מחוץ לבית, וזו השנה הראשונה מזה שנים שאני יכולה לפקוח עין תורנית בשש בבוקר, לשקוע שוב ברכות למציאות המפנקת של "הקן המתרוקן" ולהסתובב לצד השני להירדם בשנית.

כי עד השנה, ברצף של כ-25 שנים, הקימה שלי בבוקר היתה תלויה במטלות הקשורות לילדים. בתחילה להעיר לגן ואז לבתי הספר והחיידרים ולתיכון וללימודים מקצועיים מחוץ לעיר ואחרון חביב, את הבן יקיר לי אלחנן, התינוקי שלנו, (שעובר אותי בגובה בראש וחצי נראה לי) שזכיתי להעיר אותו בבקרים לישיבה. ויש משו מיוחד בחודש אלול. האפרוריות הזו. השמש המנמנמת ומתקשה להתעורר.

הענניות. היקום מתמתח במתינות באלול. זה כאילו הכל עוצר את המירוץ שהייתי בו עד עכשיו ועובר למוד אחר. בקרים של אלול. אז למרות שהתינוק שלי עזב את הבית אני מתעוררת מוקדם ומציצה אל האלול שמפציע כל בוקר מחדש ולפעמים אפילו יוצאת למרפסת לחזות בזריחה ולצלם אותה, כי היא אחד הדברים היפים שאני מכירה. כל בוקר מחדש כל בוקר אחרת וכל בוקר יפיפיה.

והשבוע, באחד בבקרים שהתעוררתי אל השקט של הבית (כדכתיב קודם :הקן שהתרוקן) נזכרתי בסיפור שמתוק לי לספר אותו. לפני שמונה או תשע שנים, התחיל הבן הגדול שלי "ישיבה גדולה". לפני כן הוא למד בישיבה קטנה (הביטוי גדולה וקטנה , הן כדי לציין את הגיל ולא את הגודל של הישיבה) שהיתה מעבר לישיבה לצעירים, גם ישיבה קטנה במספר התלמידים. כשהוא עבר לישיבה החדשה, הגדולה, גם מספר הבחורים השתנה משמעותית.

מישיבה של מאה בחורים, הוא עבר לישיבה של ארבע מאות. ואחד הסיפורים שלו מלווה את בקרי אלול שלי. שאלתי אותו, אז, בשיחת טלפון רווית געגועים, על איך הוא מצליח לקום בבוקר, האם הוא ישן מספיק.(אצלינו בבית השינה היא עם ברכה מיוחדת, אוהבים לישון אצלינו והבוקר תמיד מגיע לנו מוקדם מדי) הוא ענה לי, שהתפילה (שחרית) מתחילה בשבע בבוקר אבל הוא בא לבית המדרש כבר ברבע לשבע.

"מה?" שאלתי, "למה אתה צריך לבוא כזה מוקדם?" והוא ענה: "אני אוהב להיכנס ל'ביסמדרש' כשעוד ריק שם, לגמרי, ואז בבת אחת בחמש דקות האחרונות לפני שבע נכנסים ארבע מאות בחורים לבית המדרש. את יודעת איזה עוצמות זה אמא? אני לא יכול להסביר לך מה זה. את חייבת לראות את זה פעם. אני אוהב לראות את זה."

הבנתי. בטח שהבנתי. וכלכך שמחתי שיש לו את המתנה הזו של להנות מהתבוננות על הדברים הקטנים שמרכיבים את חיינו ולהפוך אותם לחוויה. וכל בוקר של אלול אני מהרהרת בסיטואציה ההיא, שמתאימה כלכך לאלול, ומחזקת לי את הבקרים המיוחדים האלה,
עם אוושה של קול תפילה, של ארבע מאות בחורים, ועוד אלפים כמותם שפוגשים את השמש האלולית כשהם הולכים לתפילה.

בוקר טוב אלול.
כי זה הזמן להעיר בנו פינות שנרדמו וגעגועים לדברים שעוד קצת ישנים…

קפה של בוקר